יאיר (16) הוא נער מוכשר, חובב נוסטלגיה מושבע וקצת ביישן שמצליח להשתחרר רק הודות לעבודה שלו – מדבב בסרטים מצוירים. את האולפן שבו הוא עובד מנהל אביו, דורון (55), במאי קשוח שחלם בכלל לביים דרמות של איבסן ואיכשהו הגיע לעולם המצוירים. דורון לא בוחל באף אמצעי כדי להוציא את המקסימום מהשחקנים שלו, ואם זה מוביל לבכי – זה מעולה מבחינתו.

הבעיות מתחילות כשדורון מנסה להדגים לאחד המדבבים כיצד לשחק דמות עצבנית בסרט, אוכל פלפל חריף נדיר במיוחד – ומאבד את קולו. יאיר, שאוהב מאוד לעבוד באולפן, מנסה לעזור לאביו, אבל דורון, שרגיל לנהל הכל בעצמו, מתעקש להמשיך לביים באמצעות שילוב של התכתבות ופנטומימה. זה לא עובד, ובעיקר מבלבל את המדבבים, שמתחילים להמציא תירוצים ונעלמים בזה אחר זה.

דורון שוקע בייאוש. הוא בטוח שאף אחד לא ינהל את העסק טוב כמוהו ומחליט לעצור את דיבוב הסרט שעליו הוא עובד – ואז שולח את יאיר לתלות על האולפן שלט "להשכרה". יאיר מגיע לאולפן עם נויה (15), ידידה טובה וקצת מוזרה שלו. בכניסה הם פוגשים מדבב ותיק ובעל קול נוסטלגי )בתפקיד עצמו(. דורון, כך מתברר, שכח לבטל פגישה שקבע איתו. נויה לוחשת ליאיר שהוא יכול לביים אותו, וכך להמשיך את העבודה על הסרט שאביו הקפיא באמצע.

יאיר חושש, אבל מוכן לנסות כדי להציל את האולפן. המדבב המבוגר, לעומת זאת, קולט שילד בן 16 הוא הבמאי שלו להיום ומאיים ללכת. נויה מחליטה לנעול אותו בחדר, והמדבב מזעיק לעזרתו את "ליגת המדבבים" – ארגון של מדבבים מיתולוגיים ששם לו למטרה לפרסם את שחקני הדיבוב וכך להשוות את שכרם לזה של שחקני המסך )מטרה שהשגתה נחלה עד כה כישלון חרוץ(. במפתיע, יאיר מכיר את כולם וזוכר גם את התפקידים הכי קטנים שלהם. לאחר שהם מחלצים את חברם, יאיר מבקש מהם להישאר ולעזור לו להציל את האולפן, כמו בסרטים.

המדבבים מוחמאים, וגם רואים בהצעה הזדמנות לעורר הד תקשורתי ולהשיג את מטרתם – ומתגייסים למשימה. כעת יאיר צריך רק להבין איך לנהל עסק, איך לביים שחקנים ואיך להסתיר את כל זה מאביו, שעדיין נחוש להיפטר מהאולפן.